לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט זכריה ימיני) מיום 7.9.2005 (ת"א 1647/03), שבו קיבל בית המשפט תביעה שהגיש המשיב נגד המערערת וחייבה בתשלום 300,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.1998 ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
1.
רקע
(א) המשיב הוא מהנדס בנין ומהנדס אזרחי במקצועו (להלן: "
המשיב").
המערערת היא חברה ממשלתית המשמשת רשות המים הארצית של מדינת ישראל, המפיקה ומספקת מים (להלן: "
המערערת" או "
מקורות").
בשנת 1994 פנתה מקורות למספר גורמים לשם קבלת הצעות לתכנון פרויקט לבניית בתי מלאכה, משרדי יחידה וחדר פיקוד באתר "סבחה" בעיר אילת, שנמצא ברשותה (להלן: "
הפרויקט").
(ב) ביום 16.5.1994 הגיש המשיב למקורות הצעת מחיר (מע/1) לתכנון הפרויקט ונקב את שכרו בגובה של 9.99% (לאחר ניכוי פיקוח עליון) משוויו הכולל של הפרויקט (סעיף 3 להצעה). לאחר שהובהר למשיב כי ההצעה שהגיש גבוהה מדי, הוא הגיש ביום 26.5.1994 הצעה מתוקנת (מע/2) (להלן: "
ההצעה השניה") שבה התמורה לה הוא זכאי בגין תכנון הפרויקט נוסחה כך (סעיף 3(א)): "
סך כל התשלומים עבור עבודות המפורטות לעיל הינו בסך כולל של 400,000 ש"ח כולל פיקוח עליון (המוערכים ב-15% מסך כל התשלום), אשר הינם כ-6.0% מסך ערך המבנה הכולל". ביום 12.7.1994 אישרה מקורות את ההצעה השניה של המשיב, והורתה לו להתחיל בתכנון השלב הראשון של הפרויקט. בכך נוצרה בין הצדדים התקשרות חוזית. המשיב הכין תכנית בינוי לפרויקט, ובמסגרתה ניתנה למקורות האפשרות לבחור בין שלוש חלופות, שעלויותיהן שונות. המערערת בחרה בחלופה בה עלות הפרויקט היא 6,400,000 ש"ח, בתוספת עלויות שאינן צפויות מראש, אגרות והיטלים, עלות הפרוייקט אמורה הייתה להגיע לסכום כולל של 7,200,000 ש"ח.
(ג) המשיב טען כי בדיעבד התברר לצדדים שעלותו של הפרויקט בפועל עלתה על הסכום המשוער. בתביעה שהגיש המשיב לבית משפט קמא הוא טען כי כיוון שהוסכם ששכרו יהיה 6.0% משוויו של הפרויקט, הוא זכאי ל-6.0% מסכום עלותו בפועל, ואילו המערערת שילמה לו סך 400,000 ש"ח בלבד. בתביעתו דרש את ההפרש. מקורות טענה כי מעולם לא הוסכם בין הצדדים על תשלום לפי אחוזים וכי ההתקשרות הייתה על בסיס דרישת תשלום כולל וקבוע של 400,000 ש"ח.
(ד) מטעם הצדדים הוגשו תצהירים ובעלי הדין הסכימו כי בית משפט קמא יפסוק לפי החומר הכתוב שלפניו, ללא חקירות נגדיות.
2.
פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בית משפט קמא מציין כי עניינה של התביעה היא פרשנותו של סעיף התמורה בחוזה, כשהשאלה היא האם המשיב זכאי ל"
סכום קבוע לתמורה אותה ביקש התובע, דהיינו, הסך 400,000 ש"ח בתוספת מע"מ" או "
תמורה משתנה בהתאם להיקף עלות הפרויקט, כשהשכר הוא 6% מעלות הפרויקט" (עמ' 4 לפסק הדין). על יסוד ההלכה שנפסקה בע"א 4628/93
מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מ"ט(2) 265 (1995) (להלן: "
עניין אפרופים"), פירש בית המשפט את החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים במועד חתימתו וקיבל את פרשנותו של המשיב לפיה בין הצדדים הוסכם כי שכרו יעמוד על 6% מעלותו של הפרויקט. זאת על יסוד מספר נימוקים: גם בהצעה הראשונה מיום 16.5.1994 דרש המשיב שכר לפי אחוזים מעלות הפרויקט ולא שכר גלובלי; מטבע הדברים פרויקט כגון זה משתנה ככל שהעבודות מתקדמות ולא ניתן לקבוע את עלותו מלכתחילה, כך שקביעת שכר בסכום כולל וקבוע מראש אינה עולה בקנה אחד עם אופיו של הפרויקט; הסכום הקבוע אותו ציין המשיב חושב לפי 6% מעלותו המשוערת של הפרויקט שעליה הסכימו הצדדים; במהלך תכנון הפרויקט התברר למקורות כי נדרשות עבודות נוספות, במידה כזו שהיא נאלצה לפצל את הפרויקט לשני חלקים. אם הייתה מקבלת פרשנותה של המערערת לחוזה, הרי שהמשיב היה נותר ללא תמורה בגין תכנון העבודות הנוספות ופיצול הפרויקט, היה עולה מכך שהמערערת הייתה חסרת תום לב בכך שלא כללה תמורה בגין אלו בעת כריתת החוזה בין הצדדים; פרשנות המערערת תוביל למסקנה הלא סבירה שעל המשיב לממן את הגדלת היקף התכנון של הפרויקט; המערערת שילמה ליועצים ששכרה באמצעות המשיב (מוטי פוגל ושלמה גלבוע) שכר לפי שעות עבודה, ומכך למדים שלא יתכן ששכרו של המשיב נקבע כסכום קבוע מראש בפרויקט מסוג זה.
(ב) בית משפט קמא דחה את טענת המערערת שהיקף הפרויקט לא גדל.
בעניין זה קיבל בית משפט קמא את טענותיו של המשיב בתצהיר עדות ראשית שהגיש, ובנספחים שצורפו לו. כמו כן נדחתה טענת המערערת שהמשיב צריך היה לצפות את דרישת מינהל התעופה האזרחית להנמכת גובהו של הפרויקט כך ששכרו עבור שינוי זה נכלל מראש בחוזה במסגרת השכר הקבוע, לנוכח אזהרה בעניין זה המצויה בתב"ע שהעבירה המערערת למשיב. בית המשפט לא מצא ממש בטענה שנספח ג' לתצהיר עדות ראשית של מר איפרגן תומך בגרסת המערערת ששכרו של המשיב נקבע כסכום גלובלי וקבוע.
(ג) טענת התיישנות שהעלתה המערערת נדחתה בנימוק שמרוץ ההתיישנות במקרה דנן מתחיל בחודש יוני 1997, המועד בו נודע למשיב על היקפו הכספי של הפרויקט בפועל, ולכן תקופת ההתיישנות מסתיימת בחודש יוני 2004. המשיב הגיש תביעתו ביום 18.5.03, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.
(ד) בית משפט קמא קבע כי הפרשנות הנכונה לחוזה היא ששכרו של המשיב נקבע על שיעור של 6% מעלותו הכוללת של הפרויקט, עלותו של הפרויקט היא 11,611,784 ש"ח לא כולל התייקרויות, ושכרו של המשיב הוא 6% מסכום זה. בית משפט קמא העמיד את הסכום לו זכאי המשיב על סך 696,707 ש"ח. מסכום זה נוכה הסכום שאינו שנוי במחלוקת בסך 400,000 ש"ח אותו שילמה המערערת למשיב, ונקבע כי המערערת נותרה חייבת למשיב את ההפרש בסכום של 296,707 ש"ח, כשלסכום זה יש להוסיף מע"מ וכן הפרשי ריבית והצמדה מיום 12.7.94 (היום בו אישרה המערערת את החוזה של המשיב). אף על פי כן, כיוון שבסיכומים שהוגשו מטעמו העמיד המשיב את תביעתו על סך 300,000 ש"ח בלבד בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.12.1998, קבע בית משפט קמא כי זה הסכום שעל המערערת לשלם למשיב.
3.
הטענות בערעור
טענות המערערת
(א) הוכח כי תביעתו של המשיב התיישנה, ועל כן צריך היה בית משפט קמא לדחותה על הסף. כמו כן הוכח כי היקפו הכספי של הפרויקט לא גדל מהמועד שהמשיב הגיש את הצעתו הראשונה לתכנון הפרויקט בחודש מאי 1994, ולמצער הוכח שהמשיב ידע את היקפו הכספי של הפרויקט עובר ליום השלמתו של הפרויקט, וליום גמר ההתחשבנות הסופית. כמו כן אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן המשיב, כמתכנן הפרויקט, היה מודע כל הזמן לעובדות המהוות את עילת התביעה.
(ב) גם אם לא חלפה תקופת ההתיישנות, הרי שעצם התנהגותו של המשיב, שלא פנה ישירות למקורות בדרישה לקבל את הסכומים אותם הוא תובע בתביעה נושא ערעור זה, אלא המתין 4 שנים ממועד גמר החשבון בין הצדדים ועד להגשת תביעה זו, מקימה לו מניעות והשתק מלדרוש אותם מהמערערת בחלוף זמן כה רב.
(ג) החוזה שנכרת בין הצדדים הוא ברור ואין ספק כי הוסכם בו על סכום קבוע וסופי בגין כל עבודתו של המשיב במסגרת הפרויקט.